בין אופוריה לאכזבה: הקהילה היהודית אחרי עצמאות מרוקו
יגאל בן־נון גשר, כתב עת לעניינים יהודים, גיליון מס' 148, ירושלים 2004, עמ' 59-45.

עם מתן עצמאות למרוקו בשנת 1956 הורגשה באינטליגנציה היהודית תחושת אופוריה. אחדים הבחינו שעומד להיפתח עידן חדש ביחסי יהודים ומוסלמים דוגמת "תור הזהב" בספרד. עד מהרה התפתחה בהנהגת הקהילה מגמת השתלבות בחברה ובפוליטיקה המרוקאית, שנאבקה במצדדי הבדלנות היהודית. הצעירים היהודים ביקשו לתפוס חלק בחיי המדינה ובמוסדות הקהילה ולשנות את מדיניות ההנהגה הוותיקה. הצעירים שהשתלבו בבניית המינהל הממשלתי החדש מעידים: "שררה במדינה התלהבות חלוצית יוצאת מן הכלל".
שליחי המוסד שהגיעו למרוקו כשנה לפני עצמאותה נאלצו להודות שפעילותם בתחום ההגנה העצמית באותם ימים היתה מאכזבת למדי. בניתוח מצב שערכו, הם הודו שתקופה זו היתה תור הזהב ביחסי יהודים ומוסלמים: "היציאה ההמונית של הצרפתים ממרוקו, שהגיעה אז לעיצומה, הביאה להתרוקנות הדרגתית של כוח אדם ברמה אינטלקטואלית הדרוש להפעלת המכונה האדמיניסטרטיבית במדינה והמסוגל לקיים את הפעילות הכלכלית הלאומית ולהגבירה. למרוקאים לא היתה רזרבה מוכנה של דור המשך, ולכן היו חייבים לגייס את החסר מקרב האוכלוסייה היהודית. היה זה, כביכול, תור הזהב לאינטליגנציה ולמעמד הבינוני היהודי". גם מפקד "המסגרת" הראשון שלמה יחזקאלי מציין שבאותם ימים נמנעו היהודים לבוא במגע עם שליחים ישראלים ושהתקופה לא בישרה טובות לעבודה המחתרתית: "עסקנים יהודים מחוגים שונים צירפו קולם להטפה להשתלבות בקרב העם המרוקאי המחדש כוחו. כמובן, ההתפכחות לא איחרה לבוא ובוודאי עבודתנו העקבית והמתמידה תרמה לא מעט להתפכחות זו". פעילות שליחי ישראל ומדיניות שגויה של השלטונות המרוקאיים גרמו יחדיו לערעור "תור זהב" זה.
המלך מוחמד החמישי וראשי המחנות הפוליטיים דאגו בהצהרות אין ספור להרגיע חששות פוטנציאליים בקהילה היהודית. תכיפות ההצהרות גרמה אינוחות אצל ראשי הקהילה שחששו שריבויין עלול לעורר תמיהות באשר לסיבותיהן. בראשית דצמבר 1955, הוועידה הראשונה של מפלגת האיסתיקלל, שסילקה את השלטון הקולוניאלי מן המדינה, התייחסה בהחלטותיה למעמד היהודים: "הואיל והיהודים המרוקאים הם אזרחי המדינה עלפי כל בחינה משפטית והיסטורית של המונח […] הואיל ועליהם להיות חלק בלתי נפרד מן הקהילה המרוקאית