המרכז האוניברסיטאי אריאל
המחלקה למורשת ישראל – התוכנית לתואר שני

הפקולטה למדעי החברה והרוח

שם הקורס: ספרת יעץ ומקורות מידע ממוחשבים לחקר מורשת ישראל
Reference books and electronic knowledge resources in Israel's heritage research

מרצה: ד"ר אברהם אופיר שמש
נושא התרגיל:
עבודת סיכום ב "אופייה של מערכת החינוך במעברות בשנות ה-50"

מגישה: גלית פרז
מספר ת.ז.: 28577732

אופייה של מערכת החינוך במעברות בשנות החמישים

החינוך במעברות היה אחד הנושאים ה'בוערים' והכואבים ביותר במדיניות הפנים של ישראל בראשית דרכה. במסגרת המאבק על בתי-הספר במחנות העולים ובמעברות, ניסו הכוחות הפוליטיים להתמודד על אופיה של המדינה ועיצובה.
בחוק חינוך חובה שקיבלה הכנסת הראשונה בספטמבר 1949 נקבעו שלושה סעיפים עיקריים :
א. חובת הממשלה לספק שירותי חינוך לגילאי 12-5 ;
ב. חובת הרשויות המקומיות להשתתף בסיפוק שירותים אלה
ג. חובת ההורים לשלוח את ילדיהם לבית-הספר ולהקפיד על כך.
במציאות של שנת 1949 היה חוק זה בחזקת ניסיון אוטופי, מכמה סיבות:
הגידול העצום במספר התלמידים, מ- 91,133 בתש"ט ל- 184,797 בתשי"א, שפירושו היה בראש וראשונה נטל כספי עצום על הממשלה ; מחסור קשה בכוחות הוראה ; מספר המשרות גדל מ- 4,153 ל- 8,440, והסמינרים לא יכלו להכין די בוגרים. את החסר מילאו מורים לא-מוסמכים, חלקם הגדול מבין העולים עצמם.
לא כל הרשויות המקומיות מילאו את הנדרש מהן בציוד ובמבנים. אמנם יישובי העולים לא הכבידו עליהן בתחום זה בשנים הראשונות, היות שהוחזקו בידי הממשלה והסוכנות, שסיפקו את המבנים, הציוד והתשלום עבור המורים ; אולם היו רשויות שבהן למדו ילדי המעברות במוסדות החינוך של היישוב, והחסר במבנים, בציוד וגם במורים גרם לתופעה של משמרת שנייה.
נוסף על כך, לפי החוק האמור, ההורים חייבים לשלוח את ילדיהם בגיל 12-5 ללמוד.
מצבם החומרי של מרבית העולים במעברה היה קשה ביותר, במיוחד במשפחות ברוכות-ילדים, כדוגמת המשפחות מארצות האיסלאם, והדבר מנע חלק מההורים מלשלוח את ילדיהם באורח סדיר לבית-הספר, לעתים שלחו את הילדים לעבוד. בעיה בפני עצמה היו הבנות, בגלל המסורת שבנות אינן לומדות, וגם משום שנדרשו לעזור לאמהותיהן בהחזקת משק-הבית.
על כל אלה נוספה בעיית הזרמים : החוק הכיר בארבעה זרמים