העיצוב האדריכלי בבניה הציבורית במרוקו

ד"ר יגאל בן־נון

אמנות הרישום הגאומטרי

הרישום הגאומטרי השיטתי הוא הציר עליו סובבת אמנות העיצוב באדריכלות המגרבית־איברית. תורה זו מקורה במסורת האיסלמית שירשה את הידע המדעי של תרבויות יוון וביזנץ. בנוסף ניזונה מסורת זו מן האיסור שגזרו עליהם המוסלמים לתאר חזותית דמויות אנוש המתחרות עם מעשה הבריאה. "היזהרו מתיאור הבורא ומעשה בריאתו. אל תציירו עצים, פרחים או טבע דומם, כי ביום הדין, היצורים המצוירים יבואו לבקש מיוצריהם להפיח בהם נשמה. ובהעדר אפשרות לרצותם, הציירים יסבלו מיסורי אש הגהינום". כך נאמר בחדית אלבוח'רי (מסורות המיוחסות לנביא מוחמד שחוברו בשנת 558), זאת, למרות שבקוראן עצמו אין זכר לאיסור זה.
גזירה זו נשמרה בקפדנות במהלך הדורות וחייבה את אמני ספרד המוסלמית והמגרב לבטא את אמירתם האמנותית באמצעות יצירות מופשטות בעלות חוקים נוקשים ומבנים סטרוקטוראליים מורכבים. ההפשטה של אמני העיצוב האדריכלי באה לידי ביטוי לא רק בהעדר דמויות אנוש בציור ובפיסול אלא אף באיסור כל ייצוג ברוח הראליזם. העדרה של הדמות הגשמית יצרה את השאיפה אל הנשגב השמימי כביטוי לגדולתו של האל שאין לו גוף ולא דמות הגוף.
ברור שהחיפוש האובססיבי אחר צורות גאומטריות מפותלות אינו הצטעצעות צורנית לשמה אלא ביטוי למושגים שתכליתם לשקף את עיקרי האמונה באחדות האלוהית, ואת מורכבותו של מושג המבנה האטומי של הקוסמוס. המופשט הגאומטרי באדריכלות המגרבית הוא בעל משמעויות סימבוליות ומושגיות המעוגנות באמונות ממסורות תרבותיות מגוונות. מבחינה זו האמנות הנוצרית של ימי הביניים היא היפוכה הגמור של התפיסה המוסלמית במגרב. בוני הכנסיות לא זו בלבד שלא בחלו בתיאורים פלסטיים מפורטים של חיי ישו ואימו, אלא כלל לא היו מודאגים מן האנכרוניזם ההיסטורי שכרוך בתאורה החזותי של בני המשפחה מנצרת הגלילית, כאילו הם חיים בסביבה התרבותית גאוגרפית בת זמנם של ציירי ופסלי הכנסיות באירופה.
המעלם (רב אמן) המגרבי פיתח סוגה אמנותית יחודית ששירתה את סביבתו הדתית־תרבותית ואיפשרה לו לבטא את יראת בוראו בדרכים האופטימליות שעמדו לרשותו ובכך הפך את מיגבלותיו הדתיות ליתרון יחסי. כך ניתן להבין בהמשך סוגיות כגון יחסי פנים־חוץ במבנה האדריכלי, הפשטות של החזות החיצונית, הדלות של פירטי הריהוט, השימוש באפיגרפיה, ההתעמקות