עבודה מס' 3

1. כידוע הבריטים נשארו כשלושה עשורים בארץ ישראל בראשית המאה העשרים. ככל קולוניה שפגשו הבריטים הם היו מעוניינים בדרך כלל בשימור הסטטוס קוו ולא לבצע שינויים לא הכרחיים. אם הייתה מערכת שלטונית ומשפטית מפותחת היו מעדיפים להשאיר אותה. בנוסף לכך ככל שנשארו זמן רב יותר במקום אחד כך האנגליפיקציה הייתה גדולה יותר באותו מקום[1]. כאמור זהו הכלל המנחה אצל המושל האנגלי אבל כפי שנראה, היו יותר שינויים ופעולות שנעשו מהמצופה בארץ ישראל. מדובר בקולוניה מיוחדת שבה שוכנים יהודים וערבים. צריך להזכיר שהייתה מחויבות של אנגליה להקמת בית לאום יהודי מה שהשפיע גם על תפעול הקולוניה. היו שינויים בכל תחום: שלטוני ומשפטי. השינויים האלה היו מתוך גישה מסוימת של הבריטים בכיבושה של קולוניה חדשה: שינוי הפרוצדורה לעומת שימור המהות ושינוי הספרה הציבורית מול שימור הספרה הפרטית[2]. ההבחנות האלה לא חדות ויש גם תחומים מהותיים או פרטיים שעברו שינויים למרות זאת. בתחום המשפט היו שינויים גם בחקיקה באמצעות הנציב העליון ובפסיקה במיוחד דרך סעיף 46 לדבר המלך במועצתו שאפשר ייבוא המשפט האנגלי במקרה של לקונה במשפט המקומי[3].

השינויים כאמור היו רבים. ראשית הבריטים הגדירו את ארץ ישראל כיחידת שטח עצמאית ובכך ביטלו את הוילייתים העות'מניים. שנית מבחינה משפטית הוכנסו מספר מאפיינים של המשפט המקובל שלא היו בשיטה העות'מנית בעיקר מבוססת על השיטה הצרפתית דאז. לפי אותם עקרונות של המשפט המקובל שהוכנסו, השופט הוא מקור דין: בניגוד לגישה הקונטיננטלית שהשופט הוא פקיד שרק מיישם את החוק כאן הוא יוצר גם את הדין. הוכנס גם האופי האדוורסרי של הדיון המשפטי שוב בניגוד לנטייה האינקוויזיטורית של המסורת הקונטיננטלית. ולבסוף הוכנס עקרון המבנה הפירמידלי האחיד של מערכת המשפט. כידוע המערכת העות'מנית העתיקה את המבנה הצרפתי שמתאפיין בריבוי הפירמידות ובעיקר בהפרדה בין המערכת האזרחית לבין המערכת המנהלית והפלילית. בנוסף בתקופה הזאת הוקם מה שנקרא היום בית המשפט הגבוה לצדק. מדובר בערכאה שיפוטית מתמחה להוצאת צווים פררוגטיבים. סמכויותיו של בית המשפט הזה נקבעו לפי עקרונות אנגליים גרידא כמו ה habeas corpus שדורש שחרור של עצור שלא כדין או ה prohibition שהוא צו שפונה לבית משפט אחר באומרו שאין לו כל סמכות לבצע את הפעולה שהוא ביצע באותו